סיפורו של נחמיה חסיד:

בשנת 1949 כאשר 2 אחיו השתחררו מהצבא וחזרו למשק בחרות החליטו לגדל ירקות. לשם כך הזמינו מארה"ב טרקטור מסוג פרמל ומקצרה גדולה תואמת. עד אז היו במושב חרות 3 טרקטורים בלבד (לנחודקין, לבן חיים וליוסקה לוין), והטרקטור שלהם היה הרביעי.

הטרקטור שימש לעבודה בגידול הירקות (בעיקר עגבניות) לחריש, קלטור ועוד.

מכיוון שהייתה להם גם מקצרה, השתמשו בה לקצירת חציר שהם גידלו במשק שלהם, אך גם של חברים אחרים במושב. הם גידלו חציר וירק כדי שישמש כמספוא למאכל הסוסים והחמורים שהיו לרב חברי המושב.

כבר כשהיה בן שמונה נתנו לו האחים לנהוג בטרקטור, ובגיל תשע כבר חרש וקלטר את האדמה בשדות המלפפונים, זו הייתה עבורו תחושה של חיים משוגעים וכייף גדול.

לימים 2 אחיו עזבו את המושב בהפרש זמן קצר ונחמיה נשאר לבד בבית. הטרקטור נשאר יחד אתו והיה עליו לדאוג לתחזוקתו. מדי פעם היה צריך להניע אותו בעזרת ה"מנואלה."

עם השנים המשק החקלאי הלך ודעך והטרקטור שימש כמעט אך ורק כדי להביא אוכל לתרנגולות. אך השימוש העיקרי שלו היה כדי לנסוע עליו לאבן יהודה וקדימה כדי לחפש בחורות.

את המקצרה פירקו מהטרקטור והיא הייתה מוטלת מפורקת לחלקיה בחצר המשפחה. כך נותרה שם שנים רבות. 

כששמע נחמיה על המוזיאון שהקים ארז בעין ורד, והגיע לבקר בו, ראה שנמצא שם טרקטור כמו שלהם, מאותו דגם, אבל אין שם מקצרה. לכן הציע לארז לבוא ולקחת את המקצרה שלהם למוזיאון.

ומה עם הטרקטור? הטרקטור עמד ללא שימוש בחצר הבית, וכאשר קבוצת חבר'ה צעירים בחרות בנתה רכב קארטינג הם השתמשו בחלקים שונים של הטרקטור וכך הוא למעשה פורק כמעט כליל. בסופו של דבר הוא נזרק למזבלה של חרות.