במקור דגם W9, היה בעל גלגלי מתכת.
לאחר החלפת המנוע לדיזל כונה WD9 להתאמה לשמות הסטנדרטיים הקיימים.

סיפורו של חבר משק זקן בשם W9

מאת: מרדכי בר דרומא
הנני בקבוצת יבנה כבר משנת 1944. בן 62 שנה כעת עברתי למשכני החדש. וכאן ובנחת תוכלו לשמוע כמה מסיפורי המרתקים. הסוכנות היהודית הביאה אותי, ואחרי כמה חודשים הביאו גם את אחי.

שנינו הגענו עם גלגלי ברזל, מנוע נפט ומיכלי בנזין ונפט. הניעו אותי עם מנואלה. כך ייצרו אותי במפעלי אינטרנשיונל בארה"ב של אמריקה.

והרי סיפורי: הגעתי על סיפון האניה מאמריקה בתוך מלחמת העולם הII. ירדתי בנמל חיפה. בוחני המכס הפליאו עלי את מבטיהם. משערי נמל חיפה נסעתי על גלגלי הברזל לעבר קבוצת יבנה. שם ביליתי את כל חיי עד שיצאתי לפנסיה. כל הדרך הסתכלו עלי חלוצי ארץ ישראל בצורה מוזרה. כבר בשער הקבוצה חיכו לי.

שם הריעו לי במחיאות כף כל חברי הקיבוץ. סדרן העבודה בשבילי היה מרכז הפלחא - מנחם בר דרומא ז"ל - ממנו למדתי כמה לעבוד, וממאיר בר שלום איך לעבוד. לאחר כבוד הראו לי את המחרשה וגם את צוות המכונאים שיטפל בי - בוב ומאיר פרידמן ז"ל. לימים החליף לי בוב, שיבדל לחיים ארוכים, את מנוע הנפט למנוע דיזל. גם שמו לי אביזר שנקרא סטארטר והוא החליף את ידית ההפעלה שקראנו לה: מנואלה. במנואלה זאת פצענו הרבה חברים כאשר ניסו לשווא לסובב לי את המנוע על בטן ריקה. אזי הסתובב המנוע לאחור, והם קראו לזה "בק-פייר". הרבה חברים נפצעו ממני ויצאה נשמתם בימי החורף עד שהצליחו להדליקני. עבדתי בעבודות חוץ בשדותיהם של הערבים ב"יבנה", ב"באשית" וב"סוכריר" שעל יד "אסווד" - היום אשדוד.

הרווחתי הרבה כסף מהערבים שהיכניסוני לכפרים עם קבלת פנים שאיפיינה את הזמן ההוא. ואף ישנתי בביתם. אני והפלחים היבנאים שנהגו בי: שמעון דגני וגדליה דיטור.

והרי סיפורי: אמנם היו הרבה שטחים של אדמה שחורה. יום אחד עלה עלי טרקטוריסט חדש והחל לחרוש את הקרקע. לפתע הינהיגני על כוורת דבורים. ענן הדבורים נדבק לבחור והמיסכן ברח ממני בלי לעצרני. אני המשכתי בתלם עד אשר הגעתי לואדי, שם התהפכתי, נחבלתי קשות בגלגלי הקידמיים והושבתתי. בעבור שש לירות הביאו קצין רכב אנגלי עם גרר שהפך אותי חזרה על גלגלי.
גם נתנו לי לאכול בחדר האוכל הקיבוצי - לאחר כבוד. כך עברו ימי.
בינתיים שמעו מנהלי הסוכנות, ב 1945, שנפצעתי ושלחו לקיבוץ את אחי התאום. לו היה גם גלגל תנופה מחוץ לגוף וממנו הפעילו גנרטור בעזרת רצועה.

אחרי מלחמת השיחרור המשכתי לעבוד את שדות הקיבוץ כ 150,000 דונם. כל תלם קילומטרים מצומת אשדוד ועד כנות. משכתי אחרי קומביינים בשדות הנגב, באזור סעד, באר שבע, שדותיהם הזמניים של קב' יבנה. וזאת על גלגלי הגומי ששלחו לי מבית הולדתי בארה"ב של אמריקה. בבגרותי הציבו עלי מנוף וכך העבירוני למשכני החדש. לא איכזבתי את המכונאים: בריאות מעולה היתה לי עד עצם היום הזה. יישר כוחך! אמרו לי חברי בקיבוץ שעד היום געגועינו הדדיים.